יסודות המוזיקה – מבוא

למוזיקה יש מרכיבים רבים, חלקם טכניים כמו הרמוניה, תזמור, סולמות, מודוסים, סינקופה ודיסוננס, וחלקם מופשטים כמו מרקם, גוון, דינמיקה והבעה. במאמר זה נסקור בקצרה את היסודות הבסיסיים של המוזיקה המערבית.

גובה הצליל

הצליל הוא היסוד הראשון של המוזיקה. צליל גבוה (חד) משקף תדר גל מהיר, וצליל נמוך (עבה) משקף תדר גל איטי. גובה הצליל הוא תחושה סובייקטיבית, אך הוא מושפע מתדר גל הקול הנישא באוויר. במוזיקה המערבית ישנם סטנדרטים שונים לקביעה מדוייקת של גובה הצליל. התקן של התו 'לה' (A) למשל, השתנה רבות במהלך השנים. במאה ה-17 היו יצרני כלים שכיוונו לפי תדר של 309 הרץ, ואחרים לפי תדר של 505.7 הרץ (וכל מה שביניהם). ההפרשים הגדולים האלו בין היצרנים הקשו על מוזיקאים לנגן יחד בהרמוניה, ולאחר מאות שנים של תקנים שונים, נקבע בשנת 1939 סטנדרט בינלאומי של 440 הרץ לתו 'לה' (A). לפי תקן זה, התו 'דו' (C) המרכזי בפסנתר נקבע לתדר 523.3 הרץ.

מרווחים

מרווח מציין את יחס הגובה (או התדר) בין שני צלילים המנוגנים זה אחר זה (או יחד). המרווח הראשון נקרא באיטלקית 'פרימה', והוא המרווח בין שני צלילים זהים, לדוגמא 'דו' (C) – 'דו' (C). המרווח הראשון מבלבל מעט, כי אינטואיטיבית ניתן לחשוב שהמרווח בין 'דו' ל- 'דו' הוא אפס, אבל במוזיקה זהו מרווח של אחד. מרווח בסיסי נוסף הוא ה'אוקטבה' – מרווח של שמונה צלילים. גם זה מרווח בין 'דו' ל-'דו', אבל ה'דו' השני הוא בתדר גל כפול מה'דו' הראשון. לפי טבלת התווים המוכרים דו-רה-מי-פה-סול-לה-סי-דו, ניתן לראות שבין 'דו' ל-'דו' יש מרווח של שמונה צלילים.

בגרף הבא ניתן לראות את הקשר הפיזיקלי בין שני גלי קול שונים, כאשר התדירות של הגל האחד כפולה מהתדירות של הגל השני (אוקטבה). הגלים "נפגשים" כל מחזור שני, וזה מה שיוצר הרמוניה בין הצלילים – שילוב צלילים נעים לאוזן.

מרווח של אוקטבה נקרא מרווח זך (בגלל ההרמוניה הנעימה). יש עוד מרווחים זכים, כמו ה'קווינטה' (מרווח של חמישה צלילים) שיחס התדירות ביניהם הוא 2:3 וה'קוורטה' (מרווח של ארבעה צלילים) שהיחס ביניהם הוא 3:4. היחסים הזכים בין הצלילים נקראים 'קונסוננס'. מרווח שימושי נוסף הוא ה'טרצה' (מרווח של שלושה צלילים). ה'טרצה' פחות נעימה לאוזן מהמרווחים הזכים, ובימי הביניים היא לא נחשבה למרווח 'קונסוננטי'. אולם, במאות השנים האחרונות נהוג לכנות את ה'טרצה' וה'סקסטה' (מרווח של שישה צלילים) כמרווחים קונסוננטיים 'בלתי מושלמים'. מרווחים אחרים נקראים 'דיסוננס', בהם הצלילים "מתנגשים" והתוצאה צורמת לאוזן. מרווחים אלו יוצרים "מתיחות" ביצירה המוזיקלית ודורשים "פיתרון".

למרווחים השונים יש משמעות רבה בתורת המוזיקה. כמעט ואין יצירות ובהן מרווחים זכים בלבד. כל העניין ביצירה מוזיקלית הוא מתח ופיתרון, ולכן יש שימוש נרחב במרווחים דיסוננטיים ה"נפתרים" למרווחים קונסוננטיים או זכים.

סולמות

המוזיקה המערבית מחלקת את האוקטבה לסדרה של 12 תווים הנקראת 'סולם כרומטי'. המרווח בין שני צלילים עוקבים בסולם נקרא 'חצי טון'. הסולם הכרומטי כמעט ואינו שימושי בכתיבת מוזיקה מכיוון שהוא מכיל את כל התווים האפשריים ואין בו הרבה עניין לאוזן.

גם לקלידים השחורים בפסנתר יש תו, והם נקראים 'דיאז' או 'במול' בהתאמה. כאשר עולים חצי טון מ-'דו', התו נקרא 'דו דיאז', וכאשר יורדים בסולם חצי טון מ-'רה', אותו התו נקרא 'רה במול'. כפי שניתן לראות בתמונה, לא תמיד יש קלידים שחורים בין שני קלידים לבנים, כי לתווים 'מי' ו-'סי' אין דיאז. אם כך, המרווח בין 'מי' ל-'פה' הוא חצי טון, בעוד המרווח בין 'לה' ל-'סי' הוא טון. הסולם הכרומטי מכיל את התווים הבאים:

דו – דו דיאז (רה במול) – רה – רה דיאז (מי במול) – מי – פה – פה דיאז (סול במול) – סול – סול דיאז (לה במול) – לה – לה דיאז (סי במול) – סי

באנגלית, הסימן 'דיאז' נקרא Sharp, והסימן 'במול' נקרא Flat. הסולם הכרומטי באנגלית נכתב כך:

C – C# (Db) – D – D# (Eb) – E – F – F# (Gb) – G – G# (Ab) – A – A# (Bb) – B

הסולמות הנפוצים ביותר במוזיקה המערבית נקראים סולמות 'דיאטונים' בעלי שבעה תווים. סולם 'דו מז'ור' לדוגמא, מכיל את התווים דו-רה-מי-פה-סול-לה-סי, והוא מורכב בסדרת המרווחים טון – טון – חצי טון – טון – טון – טון – חצי טון.

ישנם סולמות רבים בתורת המוזיקה – סולמות מז'ורים, מינורים, מוקטנים, פנטטוניים (בעלי חמישה תוים) ועוד. במוזיקה מזרחית שמקורה בפרס ובמדינות ערב משתמשים ברבעי טונים, ויש בה סולמות רבים יותר.

קצב

הקצב של יצירה מוזיקלית נוצר על ידי סידור הצלילים והשקט שביניהם לאורך ציר הזמן. יחידת הקצב הבסיסית נקראת 'פעמה' (Beat) ומקובל לסדר את הפעמות בקבוצות קבועות הנקראות 'תיבה' (Bar, Measure). חתימת הזמן המסומנת בתחילת היצירה קובעת כמה פעמות יהיו בכל תיבה. חתימת זמן נפוצה במוזיקה מערבית היא 4/4, כלומר ארבע פעמות בכל תיבה.

לשקט שבין הצלילים יש חשיבות רבה ביצירה המוזיקלית, לעיתים אף יותר מלצלילים עצמם. אם ננגן את אותם הצלילים בדיוק, אבל כשהשקט נמצא בסידור שונה, נקבל יצירה שונה לחלוטין, שאין לה קשר ליצירה המקורית. לדוגמא:

| דו — דו מי | דו — דו מי | דו — דו מי | דו — דו מי |

לעומת:

| דו דו מי — | דו דו מי — | דו דו מי — | דו דו מי — |

אקורדים

אקורד (בעברית: תצליל) הוא סדרה של שלושה תווים או יותר המנוגנים יחד (בהרמוניה). האקורד הבסיסי ביותר נקרא 'אקורד משולש' (Triad) והוא מכיל שלושה תווים במרווחים קבועים, לרוב במרווחים של 1 – 3 – 5 (פרימה – טרצה – קווינטה). ניתן להוסיף עוד תווים לאקורד וליצור אקורדים מורכבים יותר, כמו אקורד 7 (המרווח השביעי), אקורד 9, ועוד אפשרויות רבות.

האקורדים המשולשים הנפוצים הם אקורדים מז'ורים, מינורים, מוקטנים ומוגדלים. האקורדים מסווגים לרוב על פי ה'שורש' שהוא הצליל הראשון בסדרה. אקורד 'דו מז'ור' לדוגמא, מורכב מהצלילים דו, מי וסול.

סדרה של אקורדים ביצירה מוזיקלית נקראת 'רצף אקורדים' (Chord Progression). ניתן לנגן כל אקורד אחרי כל אקורד, אולם ישנם רצפים מקובלים היוצרים הרמוניה נעימה כאשר הם מנוגנים בזה אחר זה. את צלילי האקורד לא חייבים לנגן בו זמנית. ביצירות רבות מקובל "לפרק" את האקורד ולנגן תו אחרי תו. נגינת אקורד בפירוק נקראת 'ארפג'יו' (Arpeggio).

מושגים נוספים

מלודיה

סדרה של צלילים המושמעים ברצף, שבדרך כלל מתקדמים לשיא של מתיחות ואז "נפתרים" למצב של רגיעה. המלודיה מורכבת מגובה הצליל (Pitch), משך הצליל, קצב ומהירות. המלודיה יכולה להיות קצרה ובה מוטיב חוזר לאורך היצירה, או ארוכה המורכבת ממספר 'משפטים מוזיקליים'.

הרמוניה

צלילים שונים המושמעים בו זמנית (כמו באקורד לדוגמא). בניגוד למלודיה, אשר מתייחסים אליה 'אופקית' על ציר הזמן, להרמוניה מתייחסים 'אנכית' על ציר הזמן, כי הצלילים מנוגנים יחד. גם רצף של אקורדים שיוצרים אווירה מוזיקלית נעימה לאורך ציר הזמן נחשב להרמוניה.

גוון

'גוון' הצליל, הנקרא גם 'צבע' מתאר את סוג הצליל ומאפשר להבחין בין קולות שונים או כלים שונים המנגנים את אותם צלילים ותווים. הגוון מתואר לרוב כעמום, חד, בהיר, וכו' והוא משתנה לפי סוג הכלי המוזיקלי, החומרים השונים המרכיבים את הכלי, מיתרים מיצרנים שונים וטכניקות נגינה (לדוגמא: חסימת המיתרים בגיטרה).

דינמיקה

דינמיקה מתארת שינויים בעוצמת הצלילים ונמדדת בדציבלים. בתורת המוזיקה, עוצמת הצליל יכולה להיות חזקה ('פורטה'), חלשה ('פיאנו') ועוד דרגות רבות ביניהם. לדוגמא, ביצירות מסוימות עוצמת הנגינה עולה לקראת השיא ('קרשנדו') של היצירה.

 ארטיקולציה

ארטיקולציה היא הצורה הטכנית בה הצלילים מנוגנים. לדגומא, בנגינת 'סטקטו' הצלילים קצרים ומקוטעים, ב'לגאטו' הצלילים ארוכים ומשתלבים זה בזה, ב'מרקאטו' נותנים דגש על צלילים מסוימים, ועוד. לכלים מסוימים (כמו כלי קשת) יש טכניקות שונות ליצירת ארטיקולציה בנגינה.

הבעה

הבעה, או 'איכות הבעה' מתייחסת להוספת רגש לשירה או לנגינה. ההבעה יכולה לכלול דינמיקה, גוון, ארטיקולציה, אנרגיה והתלהבות. אלמנטים אלו עוזרים למבצע היצירה לעורר רגשות אצל המאזינים, כמו התלהבות, רוגע, אהדה, ועוד.

מרקם

מרקם, או 'טקסטורה' הוא השילוב של המלודיה, ההרמוניה והקצב בתוך יצירה, ולמעשה מתאר את איכות הסאונד של היצירה המוזיקלית. המרקם מתייחס לטווח הצלילים (מהנמוך ביותר לגבוה ביותר) המושמעים ביצירה או בחלק מהיצירה, ולכמות הקולות או הכלים המוזיקליים המשתתפים ביצירה. לדוגמא, מרקם 'עבה' כולל 'שכבות' רבות של כלים מוזיקליים (מכלי מיתר ועד כלי נשיפה) ב'גווני צליל' שונים.